אני מניח שרוב הקוראים לא מכירים את מכונית העבר הישראלית העשויה מפיברגלס, שקרטעה בכבישי ישראל בשנות ה-70 וה-80 המוקדמות, והיתה נושא לבדיחות רבות. אבל, כשראיתי את מכבי אמש זה הדימוי שעלה לי בראש.

הקבוצה הזאת כ"כ מוגבלת, כך שלא ברור איך היא עדיין בתמונת העלייה להצלבה. כל מי שראה את המשחק ראה שתי קבוצות שמתעקשות להפסיד את המשחק, בתנאי שזה יהיה הפסד מותח. חימקי (עם כל הכבוד לזוראן פלאניניץ'), היא קבוצה בינונית לחלוטין, עם הרבה נגרים, אבל כ"א שם יודע מקומו ותפקידו. הבעיה של חימקי הייתה שתכנית המשחק שלהם-להוציא את ג'יימס מהמשחק, הצליחה, לרוע מזלם. מהרגע שג'יימס יצא ב-3 עבירות, בלאט החל לאלתר הרכבים מחוסר ברירה, והרוסים התבלבלו. פלאניניץ' (דארקו), שחקן חסר ביטחון ומוגבל מאוד, אבל עם לב גדול, קיינר מדלי, שהיה חושך גדול עונה שלמה, ומורן רוט, שבקושי רואה פרקט, סחפו את מכבי לתצוגה הגנתית יוצאת דופן ברבע השלישי, וביחד עם סמית' והיקמן העירו את הקהל, וגרמו לכולם להאמין.

מכבי נלחמה על כבודה, ועל השם שמודפס על הגופיה. מספיק להביט צפונה על קבוצת המיליונרים המפורקת של פנרחבצ'ה אולקר, כדי להבין את ההבדל. סוסיתא אבל עם כבוד. מרבים לדבר בשנים האחרונות על הפערים הכספיים והמקצועיים הבלתי ניתנים לגישור בין מכבי לשאר הקבוצות בליגה הישראלית, והועלו הצעות שונות בעניין על מנת צמצום פערים והגברת תחרות, אבל אמש הסתבר לי מהו הפער הכי משמעותי בין מכבי לשאר הליגה, וזהו פער שאינו ניתן למחיקה. במכבי, כל שחקן מרגיש מחויב לשם ולסמל שהוא נושא על גבו, ועל זה איש במערכת (!) הצהובה, לא מתפשר.

אני בארץ אוהד הפועל ירושלים, אבל לצערי הרב ירושלים, שהייתה בראש האופוזיציה הצהובה, איבדה במהלך הדרך את המחויבות שאפיינה אותה בשנות ה-90'. אין יותר כבוד למועדון-רק שכירי חרב שבאים והולכים. בעיני השיעור שקיבלנו אתמול ממשחק מכבי, הוא השיעור המרכזי לכדורסל הישראלי כולו. לראות מועדון כ"כ מחויב, ומגוייס כולו ללא לאות למען המטרה, היה מרשים ומרגש. מוקדם יותר השנה כתבתי על התחושה שבקבוצה הנוכחית חסר לב, אבל מתברר שכל שחקן שלובש הגופייה הצהובה מפנים, במשך זמן, את ערכי המועדון.

מכבי עדיין לא תלויה בעצמה, והמשחק הקשה ביותר בסיבוב עודנו לפניה, אבל עם לב גדול, כמו שראינו אמש, אפשר להאמין שהמהפך המוצלח עוד יצליח.